חשש לקרה במקומות המועדים - המלצה על ספר שירו השני של אבי דבש
בין סמטאות האבן של ירושלים ועד למחוזות החוף של תל אביב, המשורר אבי דבש משרטט מפה רגשית של ניגודים. בואו לגלות כיצד הקרה ירושלמית ושברי הגעגוע הופכים בשיריו לצוהר מרתק אל תוך הנפש, במקום בו השירה היא האמת היחידה שנותרה.
אבי דבש הינו משורר, פזמונאי וחוקר מוזיקה, יליד ירושלים, 1969. נשוי ואב לשתי בנות. היה קריין רדיו ושידר בין היתר סדרות על זמר עברי. בשנת 2020 יצא לאור ספר שיריו הראשון, "כשלא יהיה על מה לחלום". בתקופה זו הקדיש מזמנו לשימור מורשתו של אריק איינשטיין (ואף זכה על כך להוקרה משר התרבות). ספרו השני, "חשש לקרה במקומות" המועדים, יצא לאור לפני כארבע שנים בהוצאת "פיוטית". הספר כתוב כרצף אחד פועם ובו מאה ושלושה שירים.
שם הספר עורר בי סקרנות עזה – על איזו "קרה" מדובר? ומה הם אותם "מקומות מועדים"? האם הקרה מרמזת על אוויר ההרים הירושלמי? האם המקומות המועדים שלובים בנופי הרגשות?
דבש הינו משורר של קצוות וניגודים. האהבה בשיריו משורטטת על גבי טופוגרפיה ברורה: מצד אחד ירושלים, עיר הזכרונות והאבן העתיקה, ומנגד תל אביב, עיר החול והמודרניזציה, כאשר נראה כי זכרונותיו טמונים בזו הראשונה, בפרט בשכונות הישנות. ביטוי לכך ניתן למצוא בשירו "פוסט אהבה": "ב’טליתא קומי’/ ברחוב המלך ג’ורג’,/ היכן שפעם הפרחנו יונים/ ונשיקות באוויר,/ קבצן רחוב / מקושש שקלי תקווה ספורים". כמו כן, בשירו "מול עמק המצלבה בירושלים" הוא כותב: "ברחוב בנימין מטודלה/ סיפרתי לך על מסעותיו בעולם/ בזמן שאת נסעת לרוחב עיניי / ולמדת אותי אהבה עכשווית". תל אביב עבורו היא עיר מעבר, שבה הוא מחפש אהבה אך מנגד ישנם כוחות המושכים בחזרה אל השורשים: "חיפשתי אישה תל אביבית / משום שזו עיר מקדש של שלטי הנצחה/ כניסות בתים דוממים,/ עתיקים,/ בוכות בגשם... ביום מן הימים היא תנדוד צפונה / ואני אחזור לעיר אבותיי. ביום האחרון /אחרוט עדות לחורפים רבים מאוד/ בבית זה חיה פעם אהבה". הדבקות בירושלים חזקה עד כדי כך שאהבה תל אביבית אינה ברת מימוש ("פעם אהבתי נערה תל אביבית/ ורציתי לחוקק בינינו/ את חוק הכלים השלובים/ ולא עלה בידי מעולם. / כך נשארנו. / אני ברוחות חורף/ והיא ברוחות חוף...").
ואם העליתי לדיון את סוגית האהבה אז למעשה שירי אהבתו של דבש, ממחישים היטב את מוטיב הניגודיות. כך ישנן אהבות המותירות בדידות חשופה ("העדרותך הפכה את ירושלים/ לעיר זרועת מוקשים/ ופושטת יד"), ואחרות מלאות תשוקה וחיוניות ("ימי חורף עתיקים בירושלים./ גגות הרעפים מחליקים מתנות/ אל תוך ידי / בבוקר קר מאוד./ איני נושא מטריה לעולם. / אני רוצה להגיע אל מיטתך/ קפוא ורועד ככל הניתן/ עד שנעלה אדים רבים/ כעלות קוביות קרח בשמן חם"), ישנן אהבות שמלבות פחד נטישה ("קניתי לך שעון יד / כדי שקרני השמש ישזפו את עורך סביבו./ בכל פעם שתסירי אותו/ חסרוני יהפוך לרצועת חיוורון./...מחר אקנה לך את נעלי העקב / כדי שתצטרפי אלי / בזמן פחד הגבהים הזה), ואף קנאה ("ראיתי את הגבר החדש שלך/ בזמן שהזמנתי קפה שחור חזק./ הוא ישב שני שולחנות לידי,/ אהבה אחת מעלי.") וכאלו שמתעתדות געגוע נצחי שמבקש בית ("בכל לילה/ אני בא אל ביתך/ כדי להיות איתך / בחדר נצח אחד"). וכל אלו שלובים באופן ייחודי בנופי הערים, בפרט בירושלים.
בין דפי הספר פזורים שירים ארס-פואטיים המשרטטים את ה"אני מאמין" של דבש, ומציבים את השירה כאי של אמת צרופה בתוך ים הרעש של המציאות. הדובר בשירתו בוחר במילה הכתובה כמקלט מפני זיופי העולם, כפי שניתן לראות בביטוי האירוני והנוקב, שמרגיש אקטואלי מתמיד: "...אני מאמין רק לשירה./ נבחר הציבור בחר לומר / שלא יהיו בחירות/ וכל אומרי דברו/ חזרו אחריו./ השר לענייני דבר מה / אמר דבר מה / החורף נושב בחוטי הבובות, / בחלומות הבניינים גבהו הזכוכיות/ ומשרדי הראווה./ אני מאמין רק לשירה".
לצד המחאה, דבש נוגע בנימי הבדידות הקיומית של האמן. קיימת זיקה מרגשת בין שירו "משורר הוא לעיתים אדם בודד מאוד" לבין שירו האלמותי של חנוך לוין, "אדם בתוך עצמו גר"; שניהם מביטים אל אותו גרעין של בדידות יוצרת, מקום שבו כל כותב עשוי למצוא את השתקפותו וכל קורא עשוי למצוא נחמה.
שירתו אינה נשארת רק במרחב הפרטי; היא נוגעת בשאלות פילוסופיות על קיום וזמן. הוא חותר אל היש על פני מה שאינו: "לא בכבישים הומים/ כי אם בהליכה איטית בשדות /ולא במחסור מילים/ כי אם בנשיקות. / לא מה יכולנו להיות / כי אם מה עוד נגשים/ ולא בדלתות נעולות/ כי אם במגע האישי...". ועל הזמן דבש כותב בתהייה: "זמן וידיעותיו,/ זמן ותבונותיו. הוא מעולם לא למד להיות ישנו,/ הוא לעולם אינו באמת".
בשיריו משובצים משחקי מילים ("אני כמו חרד/ ממאה שערים/ ואני חרד משערי לשעבר/ אליהם אני עומד להיכנס "), ואף אנלוגיות יפות מהמקרא ("אנחנו עדיין כמו שני לוחות ברית/ המצווים/ שלא להתיר"). קיימת מוזיקליות שמתחזקת גם באמצעות השימוש חזרתיות על שורות מפתח, לשם הדגשה. דוגמא יפה לכך ניתן למצוא בשיר "שמרי עלי" ובו הוא מבקש מאהובתו לשמור עליו אף מעצמו.
שירתו מתכתבת גם עם יצירותיו של יהודה עמיחי, מורה דרכו הרוחני. כמו בשיר הנקרא "חלון שבור" בו ישנו אזכור לספר "פתוח סגור פתוח": "חלון צריך שיהיו לו/ שני מצבים בחייו. / פתוח, סגור. חלון שבור הוא תמיד עדות/ להבזק של אסון/ טעות/ או נפילה/ או זעם..."אהבה שנתקלת בחלון סגור/ יכולה לפעמים לנקוש עליו, אבל אהבה שחולפת על פני חלון שבור / לא תעבור בתוכו / מחשש להישרט"). גם מוטיב הזמן המופיע ברבים משיריו מהדהד אל שירתו של עמיחי ("בזמן שהמשורר צעיר/ השירה מקומטת./ בזמן שהמשורר/ הולך וטובע/ במעמקי הזמן,/ השירה מחפשת/ דרכים להיוולד מחדש").
כתיבתו של דבש מעוררת חוויה בה נופים ורגשות שזורים אלו באלו, בנקודות הקיצון של שבר והשלמה. זהו משורר שמישיר מבט אל רגשותיו האינטימיים ובכך פותח לנו צוהר פנימי לנפשו, בו נוכל למצוא הדהוד של עצמנו.
*הספר יצא לאור בהוצאת פיוטית", ניקוד: שושנה ויג, עיצוב ועימוד: איה ויג.
לקריאת ביקורות על ספרי שירה נוספים לחצו על הלינק: עט לשירה - יעל רן
מצאו אותי גם ב-f
