מכתב לחנה
הוא, הכוהן, מכיר שיטה אחת בלבד לתקשורת עם האל בבית המקדש: מרחץ דמי קורבנות שמקריבים על המזבח.
חנה שלום
בשבוע שעבר הייתי בהרצאה על תפילתך וההרצאה הזאת גרמה לי לעצב רב, כשאני יותר ויותר מודעת לאכזריות גורלך כאישה בתקופת המקרא ומבינה שלמרות שעברנו מעל אלפיים שנים מאז, עדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה ביחס החברה לנשים בישראל עד היום.
חנה, את היית עוד אישה עקרה מני רבות שמסופר לנו עליה במקרא. המרצה בהרצאה הרחיב רבות על הסבל שבעקרות. הוא הדגיש ש’העקרות פוגעת במהותה של האישה, כשהיא לא מסוגלת לממש את יעודה: להביא ילדים לעולם’. לחיזוק דבריו הוא הביא מדרש של רבי אלעזר:"ריבונו של עולם, כל מה שבראת באישה לא בראת דבר לבטלה, עיניים לראות, ואזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על ליבי למה, לא להניק בהן?! תן לי בן ואניק בהן". המדרש מאד ריגש אותו ואת הקהל. הוא הקריא אותו בדרמטיות והקהל היה אמפאטי מאד. היה שם איש אחד שאפילו אמר: "אולי חנה היא הפמיניסטית הראשונה?"
אולי משהו אצלי לא בסדר, אך באותו רגע חשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את הכעס שהתפרץ בי.
"פמיניסטית"?! את?! על מה הם מדברים?! את היית אישה אומללה שנלחמת על חייה. אישה שיודעת היטב שבתקופה בה היא חיה בחברה שנשלטת על ידי גברים, אם לא יהיה לך בן זכר לא יהיה לך קיום. ידעת היטב שהבן הזכר הוא זה שיפרנס אותך לאחר מות בעלך, חלילה. בלעדיו גורלך להיות ענייה,ערירית ומנוצלת לרעה על ידי חברה שליבה קשה עם החלשים.
שאלתי את עצמי על איזה רגשות אימהיים הוא מדבר בכזה פאתוס?! הרי היית דמות טראגית שכל הגברים סביבך אטומים לגורלך.
מצד אחד בעלך האוהב המנחם אותך בשני אמצעים מפוקפקים כשהוא אומר לך "למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים"(שמואל א’ א) או כשהוא מעניק לך נתח בשר כפול מלאשתו הפורייה - פנינה.
חטאו כפול. הוא גם גילה חוסר הבנה מוחלט לגבי מצוקתך הנפשית וחשב שאת צריכה להיות אסירת תודה על קיומו ולשכוח מהמציאות העגומה המצפה לך בהעדר בן זכר, וגם האמין שחתיכת בשר עסיסית תפצה ותשכיח ממך את החשש הכלכלי לעתידך.
הגבר השני חסר הרגישות שבו נתקלת היה עלי כהן, ששמר על שפתיך כשהתפללת לאלוהים.
אישה המתפללת באריכות ומניעה את שפתיה, נראתה לו שיכורה.
הוא, הכוהן, מכיר שיטה אחת בלבד לתקשורת עם האל בבית המקדש: מרחץ דמי קורבנות שמקריבים על המזבח.
התפילה חסרת הקול זרה לעולמו והוא לא היסס לשפוט אותך לחומרה ברגעי הצער הגדולים ביותר שלך ולהאשים אותך: "עד מתי תתשכרין?! הסירי את יינך מעליך!"(שם)
הוא לא ידע על העיסקה הטראגית שעשית עם האל בנדרך. הוא לא ידע שאת מוכנה לוותר על הילד, לא ליהנות מגידולו, לא להשפיע על עיצוב אישיותו, להקדיש אותו לעבודת האל מיד כשיסיים את תקופת ההנקה ויגמל - העיקר שיהיה לך בן ממשיך שידאג לגורלך.
אולי הייתי כועסת פחות על מה שהיה פעם אם המציאות היום הייתה מנחמת יותר, אך תפילתך המהדהדת בראשי העלתה בי שאלות רבות:
ומה איתנו הנשים היום? האם כל כך התרחקנו מדמותך הטראגית? האם היום אנחנו נבחנות באותם כלים בהם בוחנים גברים? האם השכר של הנשים בישראל היום הוא לא 40% בממוצע פחות מהשכר של הגברים? ומה עם תופעת הדרת הנשים ההולכת ומתעצמת ובאה לידי ביטוי ביותר ויותר תחומים? האם אנחנו לא צריכות שישריינו לנו מקומות כדי שנהיה מיוצגות בכנסת? האם אישה יכולה לפתח קריירה בתנאים דומים לגברים? האם לא מצופה ממנה להיות זו שתוותר על הקריירה למען גידול וחינוך הילדים? איך אנחנו מסתכלים על נשים שמחליטות שיעודן הוא לא להביא תינוקות לעולם? האם באמת התרחקנו מרחק שנות אלפיים ממך?
האם היינו שומעים עליך, חנה אחותנו, אם לא הייתה אמו של שמואל הנביא?!
