גיורא
כמעט לכל אחד במדינת ישראל יש את החייל שהוא איבד. זה קורה כמעט לכל אחד מתי שהוא. לי זה קרה כשסיימתי את השירות הצבאי שלי והתחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות בעיר הגדולה, נושאת את עיני לחלומות גדולים ומרגישה שכל החיים לפני ובעצם, הם רק מתחילים עכשיו, עם השחרור מהצבא. ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה.
הייתי אז קשורה בעבותות לחברים בני גילי בקיבוץ עין גדי. הכרתי אותם ברווח הזמן שנוצר לי מתום הלימודים ועד לגיוס. באתי לבקר אותם בקיבוץ, התאהבתי בהם ובקיבוץ היפה ונשארתי שם כמעט חצי שנה עד לתאריך הגיוס המאוחר שלי.
עבדתי שם באחד מבתי הילדים בהתנדבות ובתמורה לכך קיבלתי חופש, עצמאות, מגורים, מזון, כסף כיס, נוף עוצר נשימה וחברים טובים. בגיל הזה לא הייתי זקוקה לעוד. זה היה כל מה שיכולתי לחלום עליו.
בין החברים הטובים שהכרתי היה גם גיורא.
הוא היה בן גילי. בחור צנוע , טוב לב וחכם. אהב לרוץ למרחקים ארוכים ולשמוע מוסיקה טובה. הוא שידר המון שקט והכיל הרבה מאד סוגים של אנשים בחייו באהבה , קבלה וחוסר שיפוטיות ואת זה הערכתי אצלו באופן מיוחד.
הייתה לו רגישות חברתית גבוהה ובשל זה לפני גיוסו לצה"ל, עשה שנת שירות בקרב אוכלוסיות מוחלשות. תמיד שאף לצדק והיה מוסרי, באופן שלעיתים גרם לי לחוש רגשי נחיתות, כי ניקיון כפיו תמיד היה גורם לכפות ידי שלי להראות בעיני עצמי כהות מלכלוך.
גיורא נהרג בתחילת המלחמה, ממש בימים הראשונים, בעיר צור. קליע של צלף חיסל את כל הדר האישיות הזאת באחת, ואני נותרתי המומה מכאב.
היה זה כאב של חוויה ראשונית של נערה בת 21 שלראשונה בחייה מאבדת אדם יקר ואהוב ואין לה כלים להתמודד עם אובדן כזה ומעולם לא הכינו אותה לכך.
אני זוכרת את החלומות שטרפו את לילותיי בעקבות מותו. לילות שבהם היה מגיע לבקר אותי ובעיקר משכנע אותי לא לדאוג לו, כי הוא במקום טוב.
חרדות השתלטו על חיי בעקבות מותו, שלא ידעתי מהותן ולא ידעתי איך נפטרים מהן.
הייתי פשוט צעירה מדי בשביל לאבד חבר יקר, כמו שאר בני גילי שחוו אז לראשונה את אותה החוויה.
בעקבות מותו ויתרתי על חלומותיי העירוניים, ובחרתי לחזור לקיבוץ עין גדי ולהתנחם בקרב הכואבים אותו, בתחושת יחד של אלה שהגורל משותף להם באכזריותו. נחמה פורתא אך כשהייתי רחוקה משם חשתי בדידות שלא נתנה לי כוח להתמודד עם האובדן.
לימים הקמתי את משפחתי שם, ומעל עשרים שנה חייתי בקיבוץ עד שהחלטתי שהגיעה השעה להגשים את חלומותיי הקדומים שהוקפאו עם אותו קליע של צלף שסיים את חייו של גיורא.
עד היום יש שיר שבכל פעם שאני שומעת אותו אני בטוחה שנכתב עליו, זה השיר "יורם" של עלי מוהר ששר יהודה פוליקר. אם תקשיבו היטב תראו שאפשר לשיר במקום ’יורם’ - ’גיורא’ וזה נשמע בדיוק אותו דבר:
"...יורם, תגיד לי אתה
מה עושים עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
ועם השכחה ..."
