אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה
מכל החדשות ושלל ההתרחשויות שהיו השבוע הייתה זעקה אחת שהבקיעה אל ליבי. היא נשמעה באוזני תוך קריאה של כתבה קצרה במוסף ה"ארץ" של טל לאור
מכל החדשות ושלל ההתרחשויות שהיו השבוע הייתה זעקה אחת שהבקיעה אל ליבי.
היא נשמעה באוזני תוך קריאה של כתבה קצרה במוסף ה"ארץ" של טל לאור (מוסף "הארץ" 23.8.13 עמ’ 12) וזעזעה את תודעתי כמו זעקה של שופר שתישמע בחלל בית הכנסת בחודש זה. חודש אלול.
בכתבה מספרת טל לאור על קשישים סיעודיים, החיים בבתי אבות סיעודיים ומקולחים מדי יום לא על ידי בני מינם.
בכתבה מצוטטת קשישה בת 90, צלולה בדעתה המבקשת בכל לשון של בקשה שיקלחו אותה רק נשים אך התשובה שלה היא זוכה היא שלא תמיד יש אפשרות כזו, כי יש מחסור בכוח אדם מתאים.
"לא נעים לי שגבר זר מקלח אותי ונוגע בי באזורים הצנועים שלי",היא אומרת.
מעניין שמכל הכתבות והחדשות, החדשה הזאת פשוט מצאה אותי כנראה נטולת מערכות הגנה, דבר שגרם לדמעותיי להציף את עיני ותחושה של כאב פיזי ממש השתלטה על גופי.
נזכרתי בסבתותיי האהובות שנפטרו לאחר שנים בהן היו מאושפזות במחלקה סיעודית בבית אבות ולי לא היה שמץ של מושג שיש בכלל אפשרות כזאת. שאלתי את עצמי, מזועזעת מהמחשבה, האם יתכן שמדי יום גבר רחץ את גופן והן לא היו מסוגלות להביע התנגדות? איך מצב כזה אפשרי בכלל מבחינה חוקית?!
באופן טבעי המחשבות שלי הובילו אותי לחשוב על אמי, שתיבדל לחיים ארוכים ושפע של בריאות. האם יתכן שביום מן הימים גם היא תצטרך לסבול השפלה יומית שכזאת מבלי שיהיה לה או לנו, בני משפחתה, דבר לעשות בעניין זה?!
טל לאור כותבת:" ...לפי משרד הרווחה, ישנה הנחיה להקפיד על התאמה מגדרית ברחיצה, אך המשרד מפקח רק על חלק קטן מבתי האבות והדיור המוגן לקשישים בארץ.משרד הבריאות מפקח על בתי האבות הסיעודיים, וגם בתוך החלוקה הזאת קיימת תת-הבחנה בין בתי אבות סיעודיים ציבוריים, פרטיים וממשלתיים...לכל קטגוריה כללים ותקנות משלה והאכיפה נופלת בין הכיסאות".
היא שואלת את השאלה שגם אני שואלת: "האם המורכבות היא סיבה מוצדקת לאי שמירה על זכויות אדם?"
הדבר שקומם אותי באופן מיוחד הייתה התגובה לכתבה של הנהלת אחד מבתי האבות:"...אכן, ישנן כמה דיירות שרק נשים רוחצות אותן על פי בקשתן - בעיקר נשים חרדיות. בשורה תחתונה, מה שבאמת חשוב היא דרך הטיפול ולא זהות המטפל".
האם צריך להיות אישה חרדית כדי לזכות ביחס מכבד כלפי גוף האדם לעת זיקנה?! האם אין לכל אדם זכות לכבוד ושמירה על צניעות גופו ללא קשר לאמונתו הדתית?!
בסוף הכתבה של טל לאור נמסר לנו שבעקבות הפנייה של מוסף "הארץ" למשרד הבריאות החליט מנכ"ל משרד הבריאות להקים צוות כדי לבחון את הסוגיה ולגבש נוהל ברור. לי זה לא מספיק. אני רוצה חוק ברור.
אני מצפה מבית המחוקקים להגן על זכויות האדם בחקיקה ולא בנהלים ערטילאיים שמתמסמסים תחת עומס הבירוקרטיה.
אני מבקשת שיהיה חוק שאומר שתהיה התאמה מגדרית ברחיצה של אדם במצב סיעודי בכל גיל ובכל מקום במדינת ישראל.
הזעקה לכבוד האדם הזקן נשמעת אלפי דורות ומעולם , לצערי, לא הפכה להיות לא רלוונטית. משום מה כשאדם מגיע לסוף ימיו לאחר שכילה את כוחותיו בנתינה מתמדת, יש נטייה לחברה להשליכו, וכך אנו רואים זקנים עניים, עריריים המכלים את ימיהם בליקוט חמלה ומזון.
על כן זעק משורר תהילים כבר אלפי שנים קודם
"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה. כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל תַּעַזְבֵנִי." (תהילים ע"א)
ועד היום מתנגן באוזנינו במגוון ביצועים ובשיר הנפלא של אביהו מדינה ושימי תבורי .
