”מגיל צעיר מאוד נשמתי לקרבי את תולדות האומנות”
האומנית ניבה הרסגור הנדין מכפר סבא מציגה יצירות ייחודיות בתערוכה ”ראש ורוד” (אוצרת: אביה ממון), שתיפתח ביום רביעי 3.5 בגלריה העירונית בבית יד לבנים ברעננה
האומנית והציירת ניבה הרסגור הנדין מציגה בימים אלו את יצירותיה הייחודיות בתערוכה "ראש ורוד" (אוצרת: אביה ממון) בגלריה העירונית בבית יד לבנים ברעננה. היא מציירת בצבעי שמן על בד בסגנון ריאליסטי-נאיבי עם מאפיינים סוריאליסטיים. סגנון ציור זה מגרה את העין אך שומר על הרמוניה ועדינות.
התערוכה "ראש ורוד" תיפתח ביום שלישי 3.5 בשעה 20:00 בגלריה העירונית בבית יד לבנים, רחוב אחוזה 147, רעננה. נעילת התערוכה: 30.5. ביום שישי 12.5 בשעה 11:00 יתקיים שיח גלריה עם האומנית ועם האוצרת. שעות פתיחת הגלריה: א’-ה’ 19:00-9:00, יום ו’ 12:00-9:00.
עבודותיה נראות כמקטעים מתוך חלומות ופנטזיה. באמצעות יצירותיה היא מצביעה על מצב מתסכל ומעוררת את הצורך לבחור בדרך של חיפוש אחר הפיתרון הנכון ומציאת שביל הזהב בדרך להתפתחות וצמיחה, זאת תוך התחשבות בסביבתנו הטבעית ובבריאה סביבנו. למתבונן מהצד נראות יצירותיה מתקתקות ונעימות ויוצרות אשליה של עולם נאיבי ואופטימי, אך מתחת לפני השטח מבעבעות הספקות והביקורת על התנהלותו של האדם, ובמבט בוחן ניתן להבחין בזרעי חרדה וספק.
היא מציירת בצבעוניות עזה הייחודית לה ומשתמשת בפלטת צבעים מנוגדים היוצרים מתח ותהייה. ציוריה מביעים מחאה מול השתלטות האדם על הטבע. האייל המופיע בהרבה מציוריה צבוע לרוב בורוד, וכך גם הנופים היפהפיים המביעים יופי ותמימות. העיר סוגרת עליהם מכל כיוון וכולאת אותם ללא יכולת מילוט ומנוסה.
ניבה: "כל חיי ציירתי וכבר בגיל צעיר מאוד אחזתי במכחול. אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי, גם לאחר כל כך הרבה שנים, כשהדודים שלי מהקיבוץ העניקו לי במתנה קופסה עם עטים צבעוניים. כשהייתי בתיכון קישטתי על פי בקשת המחנכת שלי את כיתת הלימוד בציורים מעשה ידיי. יום אחד הגענו כל התלמידים לכיתה וכל הקירות נותרו במערומיהם. בזמנו גרמה לי היעלמות הציורים לעצב גדול. כיום אני מעדיפה לחשוב בחצי חיוך שאולי מישהו אהב מאוד את העבודות ו’אימץ’ אותן. לאחר סיום לימודי התיכון ולפני גיוסי לצבא נרשמתי לקורס במכון אבני בתל אביב. שם נפגשתי לראשונה עם צבעי השמן ועם ציור על בד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. עד היום אני זוכרת את הריח המיוחד שנדף משפורפרות הצבע ואת העולם השלם של צבעים ושל האפשרות לערבב בין הגוונים וליצור צבע שהוא שלי בלבד. הנחת הצבע על הבד הנושם הייתה בעיניי התגלות מסעירה. מאז ועד היום לא הפסקתי לצייר בצבעי שמן בלבד, שבעיניי אין אף מרקם המשתווה להם".
היא למדה אומנות אצל מספר מורים תקופות קצרות ובין היתר: בבית מדרש לאומנות - התוכנית לאומנים פעילים - במוזיאון לאומנות רמת גן ובמדרשה לאומנות במכללת בית ברל, רואה את עצמה כאוטודידקטית. "כשהייתי בשנת שבתון כמורה למדתי שנה אחת במדרשה לאמנות בבית ברל. אחד המורים תפס אותי לשיחה ואמר לי שעליי לברוח משם, כי אחרת הסגנון והשפה האומנותית שהם חלק ממני עלולים להינזק. כך אכן היה, ולאחר אותה שנה לא חזרתי ללימודים ובחרתי להמשיך לצייר עם עצמי", אומרת ניבה.
ניבה, בעלת תואר B.A בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, נולדה בבת-ים בסוף שנות ה-50, אז עיר בעיקר עם ים והרבה חול, כבת יחידה לזוג הורים שכיום במבט לאחור היא מבינה שנפלה בחלקה הזכות לגדול בבית מאוד לא שגרתי. שניהם היו ניצולי שואה. אמה תמר הרסגור, שעלתה ארצה כבר ב-1941 במסגרת עליית הנוער, הייתה מורה ומחנכת שנים רבות וסופרת. אביה פרופ’ מיכאל הרסגור עלה ארצה ב-1946, לאחר שהיה כלוא ברומניה על ידי המשטר הפשיסטי בעקבות פעילותו הציונית ונידון ל-20 שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא שוחרר על ידי הרוסים, ניסה לעלות ארצה בשנת 1946, נתפס על ידי הבריטים והוגלה לקפריסין. רק בגיל 40 לאחר שהיה עיתונאי, מורה ומחנך, החל את הקריירה האקדמאית שלו בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ולימים הפך לפרופסור מן המניין להיסטוריה וגם יצר את תוכנית הרדיו "שעה היסטורית" ששודרה במשך שנים בגלי צה"ל.
ניבה גדלה בבית ספוג תרבות, כאשר מוזיקה קלאסית בוקעת מהרדיו לכל אורך היום והספרייה הייתה גדושה בספרות יפה, ספרי היסטוריה וספרי אומנות. "זה היה בית עם מודעות פוליטית מאוד גדולה, עם אהבה אדירה למדינה ועם ידיעה ברורה שאין לנו בית אחר - אלא במדינת ישראל הדמוקרטית. אצלנו בבית הייתה הבנה שלא נאמרה במילים, שלפיה האדם חייב להיות יוצר. ייתכן מאוד שזה נבע מהתבוננותי כילדה בהוריי שתמיד כתבו ויצרו. מגיל צעיר מאוד עיטרו הוריי את חדר הילדות שלי ברפרודוקציות של אמנים. הם רכשו מסגרות, שניתן היה להחליף בהן את הציורים, ומדי שבוע היו מחליפים את הצייר. כך הייתי מתעוררת לצד שבע יצירות של ואן גוך, ושבוע לאחר מכן מבלה בחדרי עם עבודות של גוגן. למעשה מגיל צעיר מאוד נחשפתי לאומנים רבים ונשמתי לקרבי את תולדות האומנות".
שלוש שנים מילדותה עברו עליה בפריז, שאליה נשלח אביה כדי לכתוב את הדוקטורט שלו בסורבון. בהיותה בכיתה ד’ ובכיתה ה’ ולאחר מכן בכיתה י"א למדה בבתי ספר צרפתיים בפריז. "מדי יום ראשון היינו מבקרים בלובר או במוזיאון זה או אחר, וכך ספגתי ונשמתי אומנות מגיל צעיר. זכור לי שבאחד הימים שאלה המחנכת בפריז את ילדי הכיתה מי ביקר בלובר, ולהפתעתי הייתי היחידה שהרימה את היד", היא נזכרת.
לאחר שירותה הצבאי היא למדה היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולימים הפכה למורה להיסטוריה ואזרחות ומחנכת במשך יותר מ-30 שנה. ניבה: "אהבתי מאוד ללמד ולחנך אלפי תלמידים. זאת זכות ענקית שניתנת לאדם ולו במעט להשפיע ולנתב את דרכם של בני נוער וליצור עימם דיאלוג ישיר ואמיתי ולנסות לתרום לעיצוב דמותו של הדור הצעיר. מזה יותר מ-40 שנה עומד לצדי בן זוגי משה הנדין שהוא העוגן שלי. ביחד גידלנו שלושה ילדים נפלאים, וכעת אנו קוצרים את הפירות עם הנכדים".
סגנון האומנות הייחודי שלך הוא ציור בצבעי שמן על בד בסגנון ריאליסטי-נאיבי עם מאפיינים סוריאליסטיים.
"חלק גדול מהיצירות שיוצגו בתערוכה הן בוורוד לסוגיו ולתת גווניו, ולכן שם התערוכה הוא ’ראש ורוד’. אני לא בחרתי את הצבע אלא מרגישה שהוא בחר בי. כשאני מתיישבת לצייר מתוך הפלטה הגדולה של הצבעים הצבע פשוט קופץ לידיי. מצד אחד הצבע הוורוד הוא צבע ילדי המסמל תמימות ואופטימיות, ומצד שני הוא צבע חושני הגובל בתת גווניו בצבע הנוטה להטריד. הוא גם שכן טוב של הצבע האדום, שהוא צבע המתקשר גם לסכנה, חרדה ואסון. השימוש בצבעי השמן מתאים לי מאוד. עבודותיי מבושלות באיטיות, ואני יוצרת את הציור שכבה אחר שכבה, חוזרת שוב ושוב לציור. אני חולמת עליו, חושבת עליו ושוב ושוב חוזרת לצייר. צבע השמן מתייבש בהדרגה, ולכן ניתן להוסיף לו עוד ליטוף ועוד נגיעה".
השראתה נובעת מכל מה שסובב אותה: מהתחושה הקשה שאנו חיים במציאות של כפייה של צד אחד על מרחב חייו של הצד האחר. כך נולדו עבודותיה על איילים הכלואים בתוך ספק היכל ספק כלא. נושא נוסף שמעסיק אותה הוא הפגיעה הקשה של האדם בטבע, דחיקתו וצמצומו. "האיילים שלי צבועים בצבעים שאינם טבעיים, והסביבה שבה הם מוצגים אינה אזור המחייה המתאים והרגיל שלהם. האייל הוא בעיניי חיה אצילית ורבת חן, מה גם שקרני האיילים נושרות וגדלות מחדש, עובדה שהופכת אותן לסמל של שינוי וצמיחה. האייל מופיע גם בסיפור עקידת יצחק והפך לקורבן שבזכותו ניצלו חיי יצחק. כך למעשה הציל נציג הטבע את האדם".
בעבודות אחרות שלה מוצג נוף בשיא תפארתו על כל מגוון הפריחה מפרי דימיונה, אבל הבניינים המקיפים את הצמחייה כמו מאיימים לכבוש אותה ולהכניעה. מקור השראה נוסף שלה הוא סיפורי התנ"ך. "גדלתי בבית שנתן כבוד לתנ"ך כיצירה ספרותית נפלאה, אבל מתוך ראייה והשקפת עולם אתאיסטית מובהקת. במיוחד אני עוסקת בסיפור אכילת פרי עץ הדעת על ידי חוה, שעבורי נחשבת לפמיניסטית הראשונה שהעיזה לקרוא תגר על אלוהים, עשתה את הצעד האמיץ ביותר ואכלה את פרי עץ הדעת. סקרנותה היא התכונה הנפלאה ביותר שיש לאנושות. בזכות אותה תכונה נוצרו המצאות ותרבויות עולות, ובהיעדרה תרבויות נכבות ונעלמות".
היא מציינת כי היצירות שיוצגו בתערוכה אמורות למשוך את הצופה בזכות הצבעוניות והפסטורליות שלהן, "ואז ברגע שהצופה בתוך היצירה תקוותי היא שיתחיל לשים לב לזרעי החרדה והאיום ששתלתי בתוכם בצורת נחשים מאיימים, אריות שואגים או מנופים שתפקידם לנפץ את תמונת האידיליה. אני דומעת כשאני נפרדת מעבודה זו או אחרת ומלאת קנאה בסופרים, במשוררים ובצלמים - שגם אם מישהו רכש את עבודתם הם אינם נאלצים להיפרד מיצירתם".
